ניכוי מס תשומות

מס ערך מוסף הוא מס המוטל על הערך שנוסף לכל יחידה כלכלית במשק עקב ביצוע פעילות מסחרית והוא בלבד. לפיכך, לשם הגשמת תכלית חקיקת חוק מע"מ מוטל המס על כל פעילות כלכלית שמטרתה צריכת מוצרים ושירותים בישראל.

סעיף 2 לחוק מע"מ קובע את בסיס המס ומטיל מס על 'עסקה' בשיעור קבוע ממחיר העסקה. אל מול סעיף 2, קובע סעיף 38 לחוק את הזכות לניכוי מס התשומות בידי העוסק אשר מביאים יחדיו להגשמת תכלית חקיקת חוק מע"מ, בבסיסה עקרון ההקבלה, בהטלת המס אך ורק על תוספת הערך הנובעת מביצוע פעילותו המסחרית.

מבחינה כלכלית, מתבטאת תוספת ערך זו בהפרש שבין מכירותיו של העוסק ו/או השירותים שנתן לבין קניותיו ו/או השירותים שקיבל. לפיכך, לשם הגשמת תכלית חקיקת חוק מע"מ, אשר בבסיסה עקרון ההקבלה, מוטל המס אך ורק על תוספת הערך, והיא בלבד.
חוק מע"מ מבוסס על שומה עצמית ולכן האכיפה המוקנית לרשות המסים האחראית על יישומו מכילה סנקציות מנהליות ופליליות קשות מאוד.

ניכוי מס תשומות

סעיף 1 לחוק מע"מ מגדיר "מס תשומות", כהאי לישנא:

"מס הערך המוסף שהוטל על מכירת נכסים לעוסק, על יבוא נכסים בידי עוסק או על מתן שירותים לעוסק, הכל לצורכי עסקו או לשימוש בעסקו".

כלומר, מס הכלול בחשבוניות בגין מתן שירותים או מכירת טובין או במסגרת רשימון יבוא יכנס בגדר "מס תשומות" בהתקיימות בשני תנאים מצטברים:
א. המכירה, היבוא או מתן השירות לידי מי שהינו בבחינת "עוסק".
ב. מטרת רכישת הנכסים או קבלת השירותים נועדה לצרכי עסקו של העוסק או לשימוש בעסקו.

בנוסף, קובע סעיף 38 תנאים טכניים לצורך התרת ניכוי התשומות, בין היתר, כי החשבונית הוצאה כדין, נושאת את שמו של העוסק ועוד.

כאמור, כלל מרכזי בחוק מע"מ, שנועד להגשמת עקרון ההקבלה, קבוע בהוראות סעיף 41 לחוק מע"מ, לפיו, הזכות לניכוי מס תשומות מותנית בשימוש בה לעסקה החייבת , כהאי לישנא:

"אין לנכות את מס התשומות אלא אם הן לשימוש בעסקה החייבת במס".

כלל נוסף, אשר נועד להשלים את סעיף 41 לחוק מע"מ, להגשמת עקרון ההקבלה, קבוע בהוראות סעיף 31(4) לחוק מע"מ, לפיו, עסקה פטורה ממע"מ, בהתקיים התנאים הקבועים בו כדלהלן:

"מכירת נכס שעל פי דין לא ניתן היה בעת הרכישה או היבוא לנכות את מס התשומות בשל הרכישה או היבוא ובלבד שאם היה ניתן לנכות חלק ממס התשומות ישולם חלק יחסי מהמס כיחס החלק שמותר לנכותו לכלל מס התשומות".

על סעיפים 31(4) ו-41 לחוק מע"מ, אשר נועדו, כמכלול, להגשמת עקרון ההקבלה, עמד בית המשפט המחוזי בעניין אי.פי.אף[1], כדלהלן:

"סעיפים 41 ו-31(4) לחוק, כמכלול, נועדו לשמור על "עקרון ההקבלה" בין החבות במס עסקאות לבין הזכות לנכות מס תשומות, עקרון העומד בבסיס שיטת מיסוי הערך המוסף על פי החוק. יוצא כי תשומה אשר משמשת לעשיית עסקה שהיא פטורה ממס – אין לנכות את המס בגינה. מאידך נכס שנרכש אגב שלילת הזכות לנכות מס תשומות – אין מכירתו חייבת במס."

עוד הוסיף וקבע בית המשפט בעניין אי.פי.אף, כי חייבת להיות אחידות בבחינת הזכות לניכוי מס תשומות בזמן הוצאתן ובחינת תחולת סעיפים 38 ו-41 לחוק מע"מ, לבין בחינת הזכאות לפטור על פי סעיף 31(4) לחוק, בזמן מכירתו של נכס, כדלהלן:

"חייבת להיות אחידות או עקביות בין הגישה הננקטת אגב בחינת ניכוי תשומות בזמן הוצאתן לצורך היישום הישיר של סעיפים 38 ו-41 לחוק, לבין הגישה הננקטת אגב בחינת הזכאות לפטור על פי סעיף 31(4) בזמן מכירתו של נכס. אין לאמץ גישה מצמצמת לעניין יישום סעיף 41 כאשר מתבקש ניכוי מס תשומות, אם מאומצת גישה "מקלה" באותו עניין כאשר ההקשר הוא החלת סעיף 31(4) ואפשרות ניכוי התשומות בעבר נבדקת באופן עקיף (והשלכת ה"הקלה" היא תוצאה מחמירה, כאמור בפסק דין קרגד), וכך גם להיפך. "

[1] ע"מ 10304-07-14, אי.פי.אף. יזמות והשקעות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף תל אביב 1, מיסים לא/1 (פברואר 2017) ה-22.

צור קשר
x

השארו מעודכנים

דילוג לתוכן